שתיקה בטיפול נפשי 

רשימה רביעית - שתיקה בטיפול נפשי.

שתיקת של המטפל


היא נכנסה אלי לחדר והחלה להציג את העצמה. מהאופן שבו עשתה זאת, נראה היה שהיא יודעת משהו על טיפול נפשי. היא לא צעירה, נאה, בעלת מבטא שקשה לי לזהות. בעוד אני עסוק במחשבה על התוכן ומנסה לפענח את האינפורמציה המגיעה אלי, השתתקה המטופלת החדשה. השתיקה לא ארכה יותר ממספר שניות. "אתה מאלה ?", היא שואלת, "מאלה?", אני מנסה לברר, "כן, מהשתקנים, מהמטפלים השותקים האלה, אם אתה אחד מאלה כדי שתגיד לי כבר עכשיו, אני לא מוכנה לעוד אחד כזה, היה לי כבר אחד כזה שכל הזמן ישב ושתק, אני לא חוזרת לזה עוד פעם". החוויה של להיות עם מטפל שותק הייתה עבורה סיוט שלא רצתה לחזור אליו, בצדק. מדוע, אם כן מטפלים שותקים -

מטפלים לא ממש שותקים, אבל לא כל מה שהם אומרים מקבל משמעות ונשאר בזיכרון של המטופל. עוד דוגמא: מטופל, לאחר שנתיים של טיפול אינטסיבי אמר לי: "אני לא זוכר שום אמירה שלך מכל השנה הראשונה, אתה ישבת שם בשקט מכונס בתוך עצמך, לא אומר כלום בעוד אני קורע את עצמי כאן מולך. איך יכולת לא להגיד לי כלום כל הזמן הזה? ואיך זה שלא אמרת כלום עוד עזר לי כי אני יודע שעזרת לי. משהו שם עזר לי ואני לא יודע מה". כמה מוזר, אני דווקא היית עסוק המון בכמה שאני לא מפנה לו מקום, מפרש ומקשקש יותר מידי...

אנשים לא זוכרים את כמות המילים אלה את המשמעות. על כן, אדם יכול לבוא בטענות על כך שלא אמרת לו כלום ומהזווית שלו - הוא באמת צודק ! הדברים שנאמרו לא יצרו שום משמעות אצלו ולכן מבחינתו כאילו שלא נאמרו. דוגמא טובה לכך היא החוויה של צפייה בטלוויזיה: "ישבתי כ להערב מול הטלוויזיה ולא היה מה לראות, לא היה שם כלום". אין הכוונה שהאדם לא ראה כלום, כמובן שראה, אך מה שראה לא יצר משמעות כלשהי ולכן לא נרשם בעולמו הפנימי ובזיכרונו.

אז המטפלים לא תמיד כל כך שותקים, לפעמים המלים שלהם פשוט לא משאירות משמעות ואז זה מרגיש למטופל כאילו לא אמרו דבר.

מדוע מטפלים שותקים?

לפעמים יש שתיקות מעצבנות וארוכות, מדוע אז הם לא אומרים משהו כדי להוציא את המטופל מהמצב הלא נעים הזה -

- השתיקה נועדה לפנות ולהשאיר מקום למטופל.
הפגישה הטיפולית מיועדת למטופל, על כן יש לפנות עבורו את מירב המקום. אפשר ממש לראות את זה באופן ויזואלי; אני מצטמצם כדי שמשהו אחר יגדל יתפוס מקום יוכל להיות הוא בשקט ובבטחה.

- השתיקה נועדה לאפשר עבודת חשיבה שהיא חשובה למטופל.
לפעמים אני אומר משהו שמאיר את העולם של המטופל שלי מזווית אחרת. הזווית הזאת יכולה להיות מרגשת מסקרנת אך גם מפחידה ומאיימת. האדם צריך רגע כדי לעכל את הדברים. כן, אפשר להסביר אותם שוב ושוב אבל אז אין סיכוי שאדע מה הובן ומה לא מה יכול היה להתעכל ובמה לא מדבר אל האדם אתו אני מדבר. עדיף לשתוק ולחכות ולראות מה עולה מה הובן מה נקלט ואז להמשיך הלאה.

- השתיקה נועדה להגן על המטופל מהדיבור שיכול להיות לא במקום, חודרני ומפריע כרגע
המציאות של רובנו כל כך רועשת. אנו מוקפים בגירויים ובדיבורים שפעמים רבות נחווים כמתקיפים אותנו. חדר הטיפולים והשקט היחסי שבו יכולים להיות מקום רגוע ושומר ומגן מפני כל הרעש המתקיף שבחוץ, ביום-יום.

- הם שותקים כי אין להם מה לומר, הם חושבים כרגע, או הם מנסים להתארגן על עצמם כי להצליח לחשוב.
עדיף לשתוק מאשר לדבר שטויות. עדיף לשתוק מאשר לומר משהו שלא יהיה מחובר, אותנטי ואמיתי. הרבה פעמים פשוט צריך זמן להתארגן ולעשות סדר בראש לפני שיש מה לומר. לפעמים הראש של המטפל ריק, תיאורים אלה רבים נפוצים במאמרים בשדה הפסיכותרפיה, המטפל הולך לאיבוד בתוך הסערה הרגשית שמתרחשת בחדר. זה חלק מהעניין. אי אפשר באמת לטפל בלי ללכת לאיבוד בתוך סערות רגשיות. להתגונן מפני הבלגאן הזה מחייב ניתוק רגשי שמרחיק וממית את הקשר הטיפולי.

מה עושה המטפל כשהוא שותק?

הטיפול הנפשי הוא טיפול בעזרת דיבור. לא מגע, לא אמצעי אומנותי כזה או אחר, אמצעי רפואי אלטרנטיבי כזה או אחר ובשום פנים ואופן לא מתכון ידוע מראש. אנחנו לא יודעים מה הולך להיות בתוך מפגש טיפולי עם אדם אחר, לא משנה כמה פעמים שוחחנו אתו קודם לכן. מתוך הדיבור של המטופל יכול לנבוע תמיד משהו חדש, חי ומפתיע. ככה, מתוך הקשבה בשתיקה, אנחנו באים למפגש טיפולי.

החדש הזה יכול להיות אירוע מחיי המטופל, מחשבה חדשה שלא חשב עליה קודם, מצב רוח כלשהו, אמירה כזאת או אחרת לגבי הטיפול, הקשר הטיפולי. החדש הזה בא מתוך משהו, כמו שכל דבר בה מתוך משהו; האור מתוך החושך, היום מתוך הלילה, הצליל מהדממה והיש מתוך האין. פעמים רבות אדם מגיע לטיפול נפשי בדיוק בגלל שאצלו שום דבר לא מצליח לצמוח, אצלו כל יום הוא בדיוק אותו דבר כמו היום הקודם, יום רודף יום ואין חדש תחת השמש. החדש הזה בה מתוך הדיבור של המטופל והחיבור שלו עם המטפל.

כאשר מטפל שותק בתוך פגישה הוא עושה את זה כדי לפנות מקום לדיבור של אדם שבטיפולו. הוא מחכה ומקשיב לדיבור שיבוא ושהתגלגל כדי למצוא בתוכו את החדש, המפתיע, החי, הדבר שכמעט פורץ החוצה מבעד למוכר ולידוע מראש. הדיבור משול לנוף, אפילו נוף מוכר. ההקשבה היא כמו מבט אל הנוף. כבר נתקלנו בדיבור הזה ובדמויות שעולות מתוכו ובעולם שמתואר על ידי הדיבור הזה. זהו הנוף הנשקף מחלון ביתנו. מדוע אנו מביטים פעם ועוד פעם מבעד לחלון ביתנו? הלא ראינו את הנוף הזה כל כך הרבה פעמים. אנחנו מחפשים את השונה, את האחר, את מה שלא היה שם קודם, אנו עוקבים אחר השינויים יחד עם ההקלה הבאה מכך שהדברים הם גם אותו דבר.

כמו שאפשר כבר לשם לב, השתיקה הזאת של המטפל היא אקטיבית וערנית מאד. זאת שתיקה שמפנה מקום למטופל ומלאה בהקשבה ערנית אבל גם לא חדורת מאמץ ומטרה. "קשב צף" הוא השם בו כינה פרויד את סוג ההקשבה הזה של המטפל. המטפל נמצא שם דרוך סקרן וערני בחפשו אחר החדש והחי, אבל הוא גם רפוי וצף ומרחף בין המילים, בין התוכן הגלוי לסמוי, בין הרגש הנשמע בקול המטופל לבין הרגש שהוא חש וכך הלאה ,בציפה דרוכה.

מדוע המטופל שותק?

עד כאן עסקתי במה מסתתר מאחורי השתיקה של המטפל, בסוג ההקשבה שלו. עכשיו אנסה לכתוב בקיצור על השתיקה של המטופל. כשהמטופל שותק, המטפל מנסה להבין אותו. המטפל מנסה להבין שתיקה בדיוק כמו שהוא מנסה להבין דיבור. רשימת הסיבות לשתיקות של המטופל שונה משתיקה לשתיקה וממטופל למטופל, להלן כמה אפשרויות:

- המטופל שותק מתוך זהירות הנובעת מתחושת איום כלשהי. אם המטפל מפרש ומבקר ושופט את המטופל, אז ברור שהוא לא ממש ירצה לדבר ויעדיף לשתוק כדי להגן על עצמו ממה שמטפל יכול לעשות בדברים שלו.
- צורך להירגע ולנוח רגע.
- תחושת ריק - אין מה להגיד.
- רצון להעביר מסר שאין לו עדיין מילים.
- ייאוש מהשימוש במילים להעביר מסר. התחושה שזה משהו שלא נתן לתארו ושאין לו מילים.
- חוסר תיקווה להיות מובנים. תחושה שאף אחד לא יכול באמת להבין מה עובר עלינו.
- תחושת בושה או אשמה סביב מעשה שנעשה על ידי המטופל. "עשיתי משהו רע, שאני מתבייש לספר כי אני חושש שתשפוט אותי עליו. המעשה יכול להיות מהכאת הילד ועד לגניבת מסטיק בגיל שבע. האירוע מעורר הבושה והאשמה משתנה בהתאם לאופי ולאישיות המטופל.

סיכום

את השתיקה אפשר לדמות לדף הלבן שעליו מצויר הציור, או למסך שעליו מוקרן הסרט. השתיקה בעצמה היא כלום, היא מצע שעליו נערמת הדרמה האנושית, היא הבמה הריקה, רגע לפני שהתפאורה מוקמת והשחקנים עולים והמחזה מתחיל. כמו הדף, המסך, המצע או הבמה אנחנו מטעינים את השתיקה במשמעות; "אתה שותק בגלל מה שאמרתי?", "את שותקת כי קשה לך עכשיו?", "אתה שותק כי אתה עייף?" כל שתיקה ומהמשמעות שלה.